נרטיבים באימון / הילה פורטיס טויטו  


 
"... זהו לא האינדיבידואל שנולד ומת....אלא הם החיים, השזורים מערכות יחסים, הם אלה שמתים"
 
 
(Ken Gerden in Winslade& Monk, 2000, 40)
 
מהו נרטיב?
מקור המילה 'נרטיב' בלטינית, שהגיעה לאנגלית דרך השפה הצרפתית.
נרטיב הוא, למעשה, פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית. בשנים האחרונות משמעות מונח זה הורחבה, ומשתמע ממנו גם בניית סיפור דרך זווית ראיה מסוימת. (ויקיפיה, אינטרנט)
ע"פ הגישה הנרטיבית, רעיונות, מחשבות, רגשות וחוויות – כל אלה בנויים מהשיח הנגיש והמוכר לנו, שיח היוצא מתוך אזור המגורים והמסגרת הקהילתית אליהם אנו משתייכים. מכאן, רעיונות, מחשבות, רגשות וחוויות אלה, אמנם עשויים לבוא ממקום אינדיבידואלי פנימי ומולד, אך זוהי רק דרך הסתכלות אחת ולא מספקת על-מנת לקרוא על המתרחש בעולם ולהקנות לו משמעות (Winslade& Monk, 2000, 35).
           
הגישה הנרטיבית מושפעת מאוד מהפילוסופיה הפוסט-מודרנית, המדגישה את הכמות העצומה של צורות החיים והאמונות הסובבות את בני האדם הנחשפים אליהן. פילוסופיה זו מניחה, כי אין מציאות אחת נכונה ומוגדרת. ידע לעולם אינו יכול להיות מוחלט או סופי, כיוון שהוא תמיד יהיה תלוי בזמן, במקום ובקרקע החברתית בהם ומהם הוא נוצר. לפיכך, בבואנו לחקור את האמת בנוגע לכל נושא שהוא, בעצם יהיה עלינו לחקור את הפרספקטיבה ממנה נבע הידע וממנה קיבל את צורתו ספציפית. ישנן  דרכים אין ספור להגדיר את המציאות ולבטא אותה בקונטקסטים, במקומות ובזמנים שונים.
הן מהפרספקטיבה הפוסט-מודרנית והן מהפרספקטיבה הנרטיבית, הנחת היסוד הבסיסית ביותר היא, שכל עוד אין לאדם גישה ישירה למציאת האמת, אין לו מנוס מלהיתקל בשאלות, צמתים וקונפליקטים הקשורים לפרשנות המציאות ולפרשנות אמונות בכלל (Winslade& Monk, 2000, 38-41).
הנחת יסוד נוספת באותו עניין קשורה להיבט חברתי- פרשני. הנחה זו גורסת, כי בני אדם מהווים תוצר לוואי של תהליכים חברתיים יותר מאשר תוצר של תהליכים ביולוגיים. מבחינה תיאורטית, רעיון זה מערער על פסיכולוגית האינדיבידואל, בכך שהגישה הנרטיבית מסבירה את צורכיהם של בני האדם לא כפנימיים וטבעיים, אלא ככאלה שבקונטקסטים שונים יש הם עולים ו/או לא עולים במידות שונות. (Winslade& Monk, 2000, 37-38).
 
בתוך התפיסה הנרטיבית קיימות שתי תתי גישות:
הגישה הסטרוקטורלית (סטרוקטורה ="" יחידה אחת שלמה): הגישה מאמינה כי יש סיפור אחד אמיתי וכי יש למוצאו באמצעות הפרדת הסיפור עצמו (התרחשות האירועים בפועל) מהשיח (הסיפורים על אירועים אלה) ובאמצעות אתנוגרפיות ושימוש בכלים חברתיים ולשוניים לעשות כן.
הגישה הפוסט סטרוקטורלית: בניגוד לגישה הסטרוקטורלית, גישה זו מניחה כי אין סיפור אמיתי יחיד. באמצעות טשטוש ההבחנה בין הסיפור לשיח, חקר הנרטיב שואף לפעול כניתוח של ייצוגים וחוקים מצביים ותרבותיים המשפיעים על הקשר הגמיש והמתפתח בין תוכן הסיפור ואופן הצגתו (Sara Cobb)
 
טבעם של נרטיבים
נרטיבים הם נוקשים מטבעם וקשים לשינוי, זאת כיוון שהם נוטים להנציח את עצמם ולפיכך יוצרים לעצמם סגירות, או אטימות לנרטיבים אחרים. הכוונה בסגירות זו היא לתהליך בו הנרטיב מונע פרשנות חלופית לעצמו. באופן תיאורטי, הסיפורים ניתנים לאין ספור פרשנויות, אך בפועל, הפתיחות לפרשנויות היא מוגבלת ביותר. הפרשנות היא "תרבות חיה" המשובצת בתוך עולם מושגים תרבותי כלשהו. וכשם שהתרבות מאמצת ומבטלת פרשנויות כאלה ואחרות, כך הנרטיב עצמו מאמץ ומבטל פרשנויות כשהוא מנסה להתאים את עצמו לדרישות השיח הפרשני של התרבות אליה הוא משתייך.
ההתאמה בין הנרטיב לבין הרצף העלילתי העובדתי תלויה, קודם כל, בהבנת העלילה כפי שהתרחשה ובנוסף לכך, במידת התאמה של הרצף העלילתי לאיזון וליציבות הנרטיבית. שינוי ברצף העלילתי, אשר יפר את האיזון הנרטיבי ויפגע במבנהו המוסרי שנועד להעריך את הפעולה – יגרום לשינוי העלילה.
 
נרטיב נועד לחבר בין פעולה לתוצאה במטרה לספק סיבה רציונלית לפעולות ולתוצאות ולדון בהשפעות והשלכות של פעולות אלה על העצמי והאחר.
לדוגמא, נרטיב הקונפליקט: כאשר עולה סכסוך או מחלוקת בין שני אנשים, כל אחד מהם מבין את האחר כאחראי לתוצאות השליליות, ולכך שתי השלכות נרטיביות:
1.הבניית העצמי כקורבן
2.הבניית האחר כפוגע.
בתוך ובין הנרטיבים בקונפליקט, תפקידי הקורבן/פוגע נתונים לפרשנות: בתוך הנרטיב, הצד הרואה עצמו כקורבן, מבסס את עמדתו ע"י יצירת עמדת פוגע מנגד. בין הנרטיבים, תפקידי הקורבן/פוגע מורכבים מדפוסים הקשורים בתוצאות; האשמות המובילות להצטדקות ובד"כ להאשמות חדשות.
בגישתם, הצדדים מבנים את ה"אחר" באמצעות עמדת שיח שלילית, בעוד שאת עצמם הם מבנים באמצעות עמדת שיח חיובית ולמעשה, תפקיד הפוגע תלוי בתפקיד הקורבן. עמדת השיח השלילית מתבטאת בייחוס של כוונות שליליות, ייחוס תוויות וקווי אופי שליליים (לדוגמא, ייחוס נטירת טינה לאחר ואי נטירת טינה לעצמי).
ביטוייה של התלות ההדדית בנרטיב הם פשוטים להתבוננות ובד"כ נראים כך: ראשית עולות ההאשמות (המבנות, כאמור, את תפקיד הפוגע), כתגובה, מגיעות מן הצד השני ההצטדקויות, ההכחשות או התירוצים, על כל אלה תבוא תגובה חוזרת וחוזר חלילה. למעשה, דווקא התלות ההדדית של העמדות בנרטיב הקונפליקט, היא שגורמת להתחפרות בהאשמות ולשימור היחסים התחרותיים.
 
מתי והיכן פוגשים נרטיבים באימון?
בהתאמה לנקודת המבט הפוסט סטרוקטורלית (זו המאמינה כי אין אמת אלא רק פרספקטיבות אודותיה), במהלך אימון, אופייה הנגלה של המציאות תלוי בתהליך ובאופן סיפורה על-ידי המתאמן.
כאשר מתאמן מעלה נושאים באימון ומציגם כעובדות חד משמעיות וברורות, תפקידו של המאמן הוא, בין היתר, לבחון עובדות אלה במובן הנרטיבי שלהן; בזמן האימון עליו לזהות את האופן בו מובנה ומשתנה הנרטיב בקונטקסטים שונים ולהציג בפני המתאמן במבט על את ממצאיו, אם יש, בעניין.
כמו שנהוג באימון על פרדיגמות, כאשר נחשף נרטיב מחליש ובלתי מקדם, קיימת אפשרות לשקף אותו למתאמן, להתאמן על 'השלכת' כל הנחות- היסוד שבנו נרטיב זה, גם כשהן מובנות מאליהן בהקשר אליו שכן למד והפנים אותן באופן בלתי נמנע, בהיותו חלק מעולם פרשני (White in Winslade& Monk, 2000, 43).
השלב הראשון בתהליך זה הוא זניחת נרטיבים מעכבים ו/או מחלישים הנתפסים בעיניו כעובדות שאין עליהן עוררין , והשלב השני הוא - אימוץ נרטיב שונה מזה שאולי נחשב לנורמלי בשיח הקבוצתי, אך אינו תורם לו באופן אישי. בתהליך זה, המוכר הופך בהדרגה לזר, לוגיקת העמדות מתחלפת בלוגיקה אחרת, נחשפים הפערים שבין שני הקטבים ונפתחת האפשרות לבקר את העמדות הישנות, שהיו עד כה מובנות מאליהן (Winslade& Monk, 2000, 43).
כאשר מתקיים באימון דיון פתוח על העמדות וכאשר הן נעשות ברורות למאמן ולמתאמן, רק אז ניתן לעבוד איתן ולשנות אותן במקרה הצורך. משימת המאמן היא, לפיכך, לפתוח ולפרק את אותה "מזוודת סיפורים" כך שהמתאמן יוכל להתבונן בהם בראייה צלולה ונאיבית יותר ויוכל לשאול שאלות עמוקות יותר בנוגע לאספקטים הקשורים אליהם ולכל המטען שנאסף אליהם. בנוסף, תהליך זה מאפשר למאמן לפרק את הנחות היסוד של המתאמן ועוזר לו שלא להגיע בטעות למסקנות פזיזות המקבלות את הנחות יסוד אלה כמובנות מאליהן (Winslade& Monk, 2000, 44).

למעשה, ניתן לחלק את הנושאים הדורשים תשומת לב מיוחדת בהקשר לנרטיבים באימון – לשלושה עיקריים:
1.תשומת לב לפוליטיקה של הנרטיב, המעמיד כמה סיפורים במרכז וכמה בשוליים
2.תשומת לב לעקביותו של הנרטיב או לאי עקביותו. לדוגמא, על המאמן לקחת בחשבון, שמה שעשוי להחוות אצל המתאמן כצורך עמוק, עשוי בקונטקסט אחר אצל אותו מתאמן להיות בעל חשיבות מועטה בלבד.
3.תשומת לב לקיבעונו ולתלותו ההדדית של הנרטיב. סיפור מדויק שעולה מתוך קונטקסט מסוים, מוצג כסיפור בעל עובדות הגיוניות מאוד, אך אין לבטל את האפשרות, שאותו סיפור ממש, הוא גם מוטה ומושפע מבחינה תרבותית ומייצג רק מספר מוגבל של אירועים ונסיבות היסטוריים
 
 תפקיד המאמן הוא, כאמור, לעזור למתאמן לבנות לעצמו מחדש את הפרספקטיבות שמהן נולדו "עובדות" חייו ולסייע לו להעריך מחדש את השלכותיהן על חייו. המאמן יכול לסייע למתאמן שמגיע אליו לשנות את עמדת השיח וליצור דפוסים חדשים של תקשורת ושל תלות-הדדית.
 
לסיכום, מודעות להיבט הנרטיבי תחשוף את המאמן והמתאמן לאספקטים חשובים ושונים באימון. אספקטים אלה רוויים בנרטיבים שנבנו על השפעות תרבותיות, אתניות, מגדריות, מעמדיות, חינוכיות, כלכליות וכדומה. מודעות להיבט הנרטיבי באימון תסייע למאמנים ולמתאמנים להכניס את כל ההשפעות וההקשרים








לשיחת ווידאו עם דני וולקן
טל: 03-5326708 נייד: 3648964- 052 פקס: 03-5323854

דוא"ל : vulkand@bezeqint.net

Powered By EcomTrade