אימון אישי מול פסיכולוגיה  


אימון אישי מול פסיכולוגיה - אז מה בכל זאת הופך את האימון לאפקטיבי כלכך?         שחף שניר
 
בתקופת עבודתי כמאמן זכיתי לא פעם לגילויי ספקנות מצד מתאמנים חדשים. טענות שכיחות מעלות ספקות כגון: "אימון הוא תהליך המתמקד בסימפטומים ולא פותר את הבעיה האמיתית, כמו בתהליך פסיכולוגי". עוד טוענים הספקנים: "כדי לשנות דפוסי התנהגות אשר נבנו לאורך שנים צריך חקירה מעמיקה לעבר ולשורש הבעיה, ואימון הוא לא תהליך מעמיק מספיק". מבקרים יודעי דבר אף יטענו שהאימון רק מסלק את הסימפטום אך לא פותר את הבעיה, כך שאותה בעיה תייצר סימפטום חדש ובכך תביא למה שפסיכולוגים מכנים "תחלופת סימפטומים".
כולנו גדלנו והתחנכנו על פרדיגמת החשיבה הפסיכולוגית, ועל כוחו של הפסיכולוג דרכה. האמונה השלמה בתפיסת העולם הפסיכולוגית היא במידה רבה מתבקשת, אך לדעתי לא מחייבת ביטול של החקירה האימונית. התהליך האימוני לא מתיימר לחקור "לעומק" נפשו של המתאמן, להיכנס אל עברו הרחוק ולעסוק בניתוחים ממושכים. אך מה בכל זאת הופך אותו לאפקטיבי כל כך? בראש ובראשונה שורשו של ההבדל מגיע מפרדיגמות חשיבה שונות, המגדירות אחרת מה מטרתו של התהליך הטיפולי (ריפוי) אל מול התהליך האימוני (התמודדות).

טיפול שורש לנשמה
מי מאיתנו לא גדל על תפיסת העולם הפסיכולוגית (הפרוידיאנית), זו הטוענת שטראומות ואירועים אשר התרחשו בעברנו עיצבו את מי שאנחנו היום. את הפחדים, הרצונות והמאוויים שלנו. בבסיס התפיסה הפסיכולוגית הרווחת עומדת הנחת היסוד שמקורות הסבל והכאב בחיינו נעוצים בעבר, ואם נצליח לזהות את אותם מקורות נוכל להשתחרר במידה רבה מהכאב והסבל. השורש הוא בעבר והתוצאה היא בהווה, ועל כן התוצאה היא ה"סימפטום".

החיפוש אל העבר הוא חיפוש ארוך ומעמיק, העשוי להגיע עם תג מחיר רגשי וכלכלי לא מבוטל, אך האם זה באמת מסע המחייב את כולנו? האם עלינו למצוא ולהכניע את מקורות הכאב, הסבל והתסכול שלנו? האם קיימת דרך אחרת לאותו מסע? ברצוני לטעון שכן. שערו בדעתכם שאין מקור ספציפי לכאב ולסבל שלנו, אלא שהם מהווים חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים. אין צורך לחפש את שורשם ולהכניע אותם שכן הם בלתי נמנעים, וככאלה כל שנותר הוא לקבל ולהתמודד איתם כמיטב יכולתנו. לצורך העניין אטען בטרמינולוגיה הפסיכולוגית, שטראומות העבר הן טבעיות ובלתי נמנעות, כך שאין טעם לזהות או להתמודד איתן. האיום האמיתי הוא הסימפטומים שהן מייצרות, כי הם אלה המונעים מאיתנו את הסיפוק, ההצלחה וההגשמה להן אנחנו שואפים בהווה. זו בעיני נקודת המוצא של תהליך האימון.

תהליך האימון בנוי כך שאינו מחפש את שורש התסכול והכאב, שכן שורש התסכול והכאב לא טמון בתוכנו אלא בחיים עצמם, ולכן אי אפשר לעקור או למגר אותו. מכאן שתהליך האימון לא נלחם בשאלות כגון "מה מקור הפחד שלי מעימותים או מקרבה", או "איפה התחיל הקושי שלי להתמיד או להעז". השאלה הנשאלת היא "כיצד אוכל לקבל את המצב הקיים, להביט בו נכוחה ולהתמודד איתו כמיטב יכולתי".

אכזבה בונה (?)
בספרם "השטן שבינינו – מדמוניזציה להידברות", טובעים נחי אלון וחיים עומר את המונח "אכזבה בונה", ומשמעותו מצב בו האדם מצד אחד מקבל את מגבלותיו ואת התסכול והכאב אשר צבר בחייו, אך מצד שני מונע להתמודד איתם כמיטב יכולתו. זוהי תובנה הטומנת בחובה "אכזבה" שכן התקווה לעקור את מקור הכאב או הטראומה מתוכנו מתבדה, אך במקומה מגיעה השלמה המביאה איתה מוטיבציה בריאה ומאוזנת יותר להתמודדות עם החיים (על ההבחנות של אלון ועומר כתבתי בעבר בהקשר של ניהול סכסוכים). מההבנה הזו עולה תפילתו של פרנציסקוס איש אסיסי: "תן לי את הכוח לשנות את הניתן לשינוי, את היכולת לקבל את מה שאינו ניתן לשינוי, ואת התבונה להבחין ביניהם".
ההכרה באפקטיביות של תהליכים קצרים וממוקדי מטרה אינה מייחדת את הגישה האימונית. ג'יימס מאן, אבי הפסיכותרפיה המוגבלת בזמן, הניח שהאתגר הניצב בפני כולנו הוא היכולת לקבל את האכזבות והכאב הכרוכים בחיים, ומכאן לפעול לשיפור. לפיכך הגה מאן תהליך פסיכו-תרפי בן 12 מפגשים, אשר מוגבל בזמן במטרה למנוע מהמטופל לחקור לעומקו של הקונפליקט המצוי בתוכו, לנתח ולפתור אותו. זו כלל אינה המטרה. המטרה היא לאפשר למטופל להבין כי הקונפליקט המצוי בקרבו לא ניתן לפיתרון, ולכן כל שנותר הוא למצוא את הדרך להקל על המטופל, ולאפשר לו להתמודד עם הקונפליקטים בתוכו כמיטב יכולתו.
בדומה למאן, גם בתהליך האימון עולה טענה שהקבלה של הכאב והסבל כחלק מחיים חוסכת מאיתנו מאבק אשר סופו ידוע מראש, וממקדת את מאמצינו בגורמים המעכבים ומגבילים אותנו בחיי היומיום. יש שיטענו שאותם קשיים הם רק סימפטומים לשורש הבעיה האמיתית, אך תהליך האימון רואה באותם קשיים כחסמים האמיתיים המונעים מאיתנו לחיות חיים מלאים ומספקים יותר.

איך בדיוק תהליך האימון עובד?
הנחת היסוד המרכזית בתהליך האימון היא שפרדיגמות החשיבה אשר בנינו לאורך השנים הן מקור הכאב והתסכול בחיינו, אך אין ביכולתנו למחוק אותן. עם זאת, ביכולתנו לייצר פרדיגמות חשיבה מתחרות, ובכך לייצר בחירה במקומות שעד כה לא התקיימה. היכולת לבחור אחרת כיצד נחשוב וננהג, היא היכולת לייצר טרנספורמציה בחיי היומיום. מתוך בחירה מחודשת, נוכל לאמץ לעצמנו דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים, ודרכם אולי אף לייצר "תגובת שרשרת" אשר תשפיע על תחומים אחרים בחיים.
דרך תהליך אימון התודעה שלנו אנו מסוגלים לבחור מחדש פרדיגמות חשיבה והתנהגות בריאות ונכונות יותר עבורנו. כשאני אומר "אימון התודעה" אני לא מתכוון להכרה שכלתנית או קבלת תובנות משמעותיות בלבד, אלא למובן הרחב יותר של המילה "תודעה". בשפה הטיבטית, המילה "תודעה" מקבלת משמעות רחבה יותר ומשמעותה "סם" (sem), והיא כוללת בתוכה שכל ורגש, ראש ולב. אימון אישי נוגע בכל הארבעה, ובכך מאפשר לאנשים לעבור תהליך עמוק לתוך עצמם ולבחור באמת דרכים חדשות לחוות ולפעול בעולם.

על כל אדם לבחור את דרכו
אימון ופסיכולוגיה הן שתי דרכים שונות ואפקטיביות לעבודה עצמית. הן אינן מתחרות אחת בשניה ולכן אין צורך להכריע ביניהן. לעיתים הן מגדירות אחרת את אותה המטרה, ולרוב הן גם מגיעות אליה בדרכים שונות. ברמה האישית אני יכול להעיד שזכיתי לעבור בחיי תהליך פסיכולוגי אפקטיבי ומאוד מוצלח, כמו גם מספר תהליכים אימוניים אפקטיביים ומוצלחים באותה מידה. אני מאמין בשתי הדרכים. מטרת המאמר היא לייצר השוואה חלקית בין הנחות היסוד של הגישה הפסיכולוגית אל מול הגישה האימונית, ולבחון כיצד שתי גישות שונות יכולות להיות אפקטיביות – כל אחת בדרכה היא. בסופו של דבר לכל אחד מאיתנו נותרת המשימה של לבחור עבור עצמו את התהליך הנכון ביותר עבורו. אני מקווה שבעזרת המאמר הצלחתי אולי לשפוך קצת אור על אופי הבחירה ומהותה.








לשיחת ווידאו עם דני וולקן
טל: 03-5326708 נייד: 3648964- 052 פקס: 03-5323854

דוא"ל : vulkand@bezeqint.net

Powered By EcomTrade